פסק-דין בתיק ת"א 282-07

1.       התובעת 1 (להלן: התובעת) ילידת 3.2.91, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.12.06, כאשר רכב שנסע לאחור הפיל אותה וגלגליו עלו על ראשה. אין מחלוקת על חבותן של הנתבעות, והמחלוקת נסובה על נזקי התובעים. נזקים אלה מוכחים בראש ובראשונה על פי חוות דעת המומחים הרפואיים. 

2.       התביעה נוהלה בדרך שמנעה הכרעה קצרה ויעילה בטענות הצדדים. כך, ניתנו 3 חוות דעת באשר למצבה של התובעת בתחום רפואת העיניים, הובאו עדויות על מצוקתה של התובעת, כאשר אין ספק שתועלתן רק להוכחת הנזק הבלתי ממוני, הקבוע לפי הדין, ולאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בשנת 2011, ארבע שנים לאחר הגשת התביעה, ביקשו התובעים שוב ושוב להימנע ממתן פסק דין ולשוב לשמיעת ראיות בתיק. התובעים האריכו סיכומיהם בדבר הטיפולים שעברה התובעת, כאשר המשמעות הכספית היחידה של טיפולים אלה הם ההוצאות הרפואיות שנגרמו. פסק דין זה עוסק בקביעת הפיצוי הכספי המגיע לתובעים, הנקבע על פי כללים שנקבעו בדין, ולא בפירוט סבלה של התובעת, שאכן סובלת מאד עקב התאונה שבה נפגעה.  

3.       בתחום רפואת העיניים, נקבעו לתובעת על ידי המומחה ד"ר יואב ורדיזר 30% נכות בגין איבוד ראיה בעין אחת, 10% נכות בגין צניחת עפעף  (פטוזיס) שאינו מפריע לראיה, 15% בגין הטרוטרופיה ללא דיפלופיה ו- 10% בגין צלקת מכוערת הגורמת לשינוי העפעפיים. קביעת נכות זו לא השתנתה בהשלמה עדכנית של חוות הדעת שנעשתה לבקשת התובעים. המומחית ד"ר יואנה ברט, קבעה לתובעת 30% נכות בגין עיוורון בעין אחת, 5% נכות עקב פטוזיס, ו- 10% נכות בגין פזילה בלי כפילות ראיה. פזילה בלי כפילות ראיה היא הטרוטרופיה ללא דיפלופיה. ד"ר ורדיזר קבע איפוא שיעורי נכות גבוהים יותר מד"ר ברט עבור אותם ליקויים. אמנם ד"ר ברט מתמחה בנוירולוגיה של העיינים, אך מאחר שד"ר ורדיזר מומחה לארובת העין, שהיא עיקר נכותה של התובעת, אעדיף את קביעתו. ד"ר ורדיזר ציין שכאבים של התובעת באיזור הארובה ועין ימין אינם מגיבים לטיפול בנוגדי כאבים ומגבילים את התובעת בתיפקוד יומיומי בבית הספר. כמו כן, הצלקת במחצית הפנים הימנית בולטת למראה וכעורה, וגורמת לתובעת ללכת דרך קבע עם כיסוי של עין ימין. בחקירתו הסביר ד"ר ורדיזר, שהתובעת אינה יכולה לקבל בגין אותה עין יותר מאשר 30% נכות, ולכן למעשה הנכות בגין הפטוזיס היא נכות כפולה שכלולה באובדן העין. הוראה זו מצויה בסעיף 11 (ג) (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956: "דרגת נכות בשל מספר פגימות באותו(ה) עין, לא תעלה - (3) לגבי עין - על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של אותה עין."  בענין הצלקת, השיב ד"ר ורדיזר בחקירתו שעיקר הצלקת באיזור הגבה והעפעפיים, ובגינה קבע את הנכות, תוך התייחסות לכל המראה. מכאן, שהנכות המשוקללת בתחום העיניים, לאחר הפחתת הפטוזיס, היא 46.45%.    

4.       בתחום הכירורגיה האורטופדית, קבע המומחה ד"ר וולפין לתובעת 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי ו- 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, סך הכל נכות משוקללת של 19%. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

5.       בתחום הנוירולוגיה, קבעה המומחית ד"ר בלה גרוס לתובעת נכות של 20% בגין מצב אחר קונוטוזיה מוחית קשה ותסמונת פרונטלית, 10% נכות בגין פרכוסים ו- 10% נכות בגין תחושה פחותה בפנים מצד ימין - פגיעה בעצב הטריגמינוס. סך הכל נכות משוקללת של 35.2%. המומחית לא נחקרה על חוות דעתה.

6.       בתחום הפסיכיאטריה קבע המומחה ד"ר גיא אור לתובעת נכות של 20% לפי סעיף 34ג לתקנות המל"ל. המומחה נחקר על חוות דעתו והשיב שמדובר בנכות משמעותית תיפקודית. הוא הסתמך על ביקורים אצל הפסיכולוג עאטף עודה, ושלל את האפשרות להתנהגות מגמתית. המומחה מצא שהתובעת סובלת מהפרעה דיכאונית במצב הרוח יחד עם שינוי באישיותה על רקע הפגיעה המוחית שעברה, והפרעת הסתגלות עם ביטויים דכאוניים, חרדתיים והתנהגותיים, בשל הפגיעה, הצלקות, הכאבים והמגבלות שנותרו בה. בלי שתהא לכך משמעות כספית כלשהיא, טענו התובעים שהתובעת ביצעה נסיון אובדני ביום 16.6.10. המומחה ד"ר אור נחקר על משמעות נסיון אובדני זה, ולא שינה את הערכת הנכות. ד"ר אור הסביר בעדותו בעמודים 36-39 את היחס שבין קביעת הנכות על ידו לקביעת הנכות על ידי הנוירולוגית - הנכות היא קוגנטיבית ורגשית, ואותו מנוע עושה את שתי הנכויות, והנכות ניתנה על פי אותו סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי. עוד הסביר שהערכת התיפקודים הקוגנטיביים נעשית על פי מדדים קוגנטיביים, בעוד ההפרעות הנפשיות נמדדות לפי הפרעות רגשיות שיש להן "ביטוי רגשי, חרדה, דיכאון, קשיי התנהגות, סף סבילות נמוך". "הנכות הקוגנטיבית משפיעה על כושר הלימוד של התובעת והנכות הפסיכיאטרית מגבילה את יכולתה של התובעת לגייס כוחות ולהתגבר על הנכויות הפיזיות". לטענת התובעים, השילוב בין נכות קוגנטיבית ונכות פסיכיאטרית הוכר בפסיקה כמניב נכות תפקודית הגבוהה מהנכות הרפואית המשוקללת. בנסיבות אלה, כאשר אותה נכות של 20% נקבעה לתובעת על ידי שני המומחים לפי אותו סעיף ליקוי, וכאשר הנכות הפסיכיאטרית מבוססת גם על ליקויי התנהגות שבגינן קבעה הנוירולוגית את קביעתה, נכון יהיה לראות בנכות הפסיכיאטרית כחופפת במחציתה לנכות הנוירולוגית הזו, כך שלצורך החישוב, אביא בחשבון תוספת של 10% נכות פסיכיאטרית.         

7.       בתחום הפה והלסת קבע המומחה ד"ר לאופר לתובעת נכות של 10% בשל הפרעה אסטתית, עקב שקע בצד הימני של הפנים, הנובע מהעתקה של עצם העול לאחר הקיבוע. עוד קבע שהתובעת תהא זקוקה להתערבות כירורגית נוספת, בהרדמה כללית, להסרת פלטות המתכת והברגים, שעלותה תסתכם בסכום של 11,500 ש"ח כולל כל ההוצאות הנילוות - מע"מ, שכר מנתח, שכר מרדים ו- 2 ימי אישפוז. בעקבות בקשות שונות של התובעים, מונה פרופ' ברוורמן לענות על שאלות שהופנו אליו, ולא מונה לקבוע נכות כלשהיא. פרופ' ברוורמן כנראה לא הבין את תפקידו, וקבע נכות רפואית נוספת בתחום אף אוזן וגרון. המומחה קבע בחריגה מסמכותו נכות של 10% בשל עיוות של הסינוסים העשוי לגרום לאירועים חוזרים של סינוסיטיס, והפרעה קלה בנשימה שאינה קבועה, כאשר התובעת עצמה התלוננה ש"מספר פעמים" במהלך השנים האחרונות קיבלה אנטיביוטיקה. אין לנכות זו כל משמעות תיפקודית, אפילו היתה קביעתה כדין.    

8.       סך כל הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לתובעת היא איפוא 77.25%, אך לפנים משורת הדין, עקב המשמעות הכספית המעטה שיש לכך, אערוך את חישוב הכאב והסבל לפי 79.53% הכולל את הנכות שנקבעה על ידי פרופ' ברוורמן. התובעת טענה ל- 52 ימי אישפוז, ואילו הנתבעת טענה ל- 26 ימי אישפוז. אערוך את החישוב לפי 52 ימי אישפוז.

9.       לטענת התובעים, מאחר שהתובעת סובלת משילוב של נכויות רבות, שכל אחת מהן בעלת  השפעה קשה על תיפקודה, כאשר נכותה המשוקללת היא 81.76% והנכויות כולן נכויות תיפקודיות, יש לקבוע שהתובעת איבדה 85% מכושר השתכרותה. לאחר תשובות פרופ' ברוורמן אף הגיעה ל- 90% נכות תיפקודית. אשר לצלקת הגדולה והמכערת, הדורשת כיסוי עיניים, אני מקבל את הטענה שיש לצלקת השפעה תיפקודית, מאחר שנותני עבודה פוטנציאליים עלולים להירתע מהצלקת, ומאחר שהצלקת פוגעת בדימוי העצמי של התובעת. כאמור, שיעור הנכות הרפואית של התובעת שונה מחישובם של התובעים. כפי שציטטה ב"כ התובעים בדין את ע"א 3049/93 סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי פ"ד נב (3) 792 (1995), בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. הנתבעת טוענת כי הנכות התיפקודית נמוכה מהנכות הרפואית, שכן התובעת סיימה את בית הספר התיכון (ת/19), לומדת לפסיכומטרי (עדותה בעמ' 57). לטענתה, אין מניעה שהתובעת תשלב בכל עבודה שאינה דורשת ראיה דו עינית. אכן, התובעת מהלכת על רגליה, לומדת, ויש לה פוטנציאל להשתקם. מצד שני היא סובלת מפגיעות רבות, שעליה להתגבר עליהן, באמצעות פיצוי שיאפשר לה לתפקד בצורה קרובה לתיפקוד נורמלי. בנסיבות הענין, אני קובע את נכותה התיפקודית של התובעת בשיעור של 80%.

10.     התובעים טוענים שהתובעת היתה לפני התאונה תלמידה מצטיינת ובולטת, כפי שהעיד מנהל בית ספרה. בין היתר, היא קיבלה תעודת הערכה, השתתפה במירוצי שדה וקיבלה מקום שני בחינוך גופני. לטענתם, היה לתובעת פוטנציאל גבוה ללימודים אקדמיים, עד התאונה שקטעה את הפוטנציאל. התובעת פנתה לשיקום, בדרך של אישפוז יום פסיכיאטרי, אשר בעת עדותה של פקידת השיקום גב' עולא קאסם, היה בראשיתו.    

11.      התובעים טענו שלפי עדותו של מנהל בית הספר, יש להניח שהתובעת היתה מקבלת בפסיכומטרי ציון 740 כפי שתלמידים אחרים במחזורה קיבלו, ועל כן, היה לתובעת סיכוי להשתכר מעבר לשכר הממוצע במשק. אני דוחה טענה זו. על פי הפסיקה, נקודת המוצא לבסיס השכר ביחס לקטינים היא שיעור השכר הממוצע במשק (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר פ"ד מה(1) 580 (1990), בעמ' 590). זהו ממוצע, וחזקה זו- כי קטין שנפגע בטרם הגיעו לגיל הבגרות ובטרם נתגבש עתידו התעסוקתי היה משתכר, אלמלא מעשה הנזיקין, כשיעור השכר הממוצע במשק- ניתנת לסתירה בנסיבות מסוימות. כך למשל, כאשר קיימים די נתונים לגבי הנפגע, המאפשרים חישוב אקטוארי-אינדיבידואלי, יטה בית המשפט להעדיף חישוב כזה על פני התבססות על חזקת השכר הממוצע במשק. חריגה מהנחת המוצא מותרת רק במקרים שבהם הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו, והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 32, 61-63 (2005).

אינני מקבל את טענת התובעים, שאם התובעת הייתה תלמידה מצטיינת בכיתות ז'-ח' במועד התאונה, היא הייתה מקבלת 740 בפסיכומטרי, לומדת לימודים אקדמאיים, ולאחריהם מרוויחה יותר מהשכר הממוצע במשק. בע"א 9980/06 אטינגר נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.12.08) קבע כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין:

"קביעת כלל הדבקות בשכר הממוצע במשק- כלל היפה לא רק אל מול טענות בדבר הצורך בסטייה כלפי מטה אלא גם אל מול טענות בדבר הצורך בסטייה הפוכה- משקפת לא רק את מגוון הנתונים המשליכים על מידת ההצלחה המקצועית של אדם אלא גם את עצם פניו השונים של המושג הצלחה. סיפור החיים של כל אדם מתחיל בדף חלק. בעניינו של הקטין שכושר ההשתכרות שלו נפגע, הפיצוי נועד בראש ובראשונה להשיב על כנה את היכולת שלו למלא את הסיפור בתוכן. המשפחה והסביבה שבהם גדל אדם בהחלט משפיעים על בחירותיו, ואף על יכולתו להגשים את מאווייו, אולם בשום אופן לא מדובר בסיפור כתוב מראש. גם הפוטנציאל של האדם עצמו, הכולל, בין השאר, את כושרו האינטלקטואלי, וכן נטיות כאלה ואחרות שהוא מגלה בילדותו, הם נתון שקשה להישען עליו בתור אינדיקציה חזקה למסלול שבו יבחר בחייו הבוגרים. כך למשל, אין לומר כי מי שמצטיין בלימודי המתמטיקה יבחר בהכרח במסלול העיסוק במדעים הריאליים, או כי אדם המצליח בלימודי ההיסטוריה בבית-הספר יבחר להשתכר בבגרותו מחקר העבר. נתון המצדיק סטייה מן החזקה האמורה צריך לפיכך שיהיה נתון מוכח, המלמד על בחירה אישית של הנפגע המחריגה אותו  מגדר מגוון האפשרויות העומדות בפני כל ילד וילדה בישראל, מגוון המוצא ביטוי משוקלל ברמת השכר הממוצע במשק - זו המביאה כבר בחשבון את רמות ההשתכרות הגבוהות מן הממוצע, כמו גם את אלה הנמוכות הימנו. הבחירה, למותר לציין, אינה בהכרח פועל יוצא של שכר בלבד ואדם בעל כישורים מיוחדים עשוי לנתב אותם למסלול שאין בצידו הכנסה גבוהה אלא הגשמת שאיפות אחרות. החישוב המבוסס על רמת השכר הממוצע במשק בא אפוא לשקף את מגוון סיפורי החיים שהיה פתוח בפני הנפגע הקטין. הסטייה מן הנתון הזה צריכה להישען על אינדיקציות כבדות-משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה. ודוק: מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית. הצלחה בלימודים בבית-הספר, דרך למשל, אינה מגדירה סיפור חיים מסוים, ואינה משקפת בחירה אינדיבידואלית של הקטין בדרך מסוימת. בהקשר זה, לא הרי ילד רך בשנים שהצטיין בלימודי החשבון כהרי נער המתקרב לגיל הבגרות ומשתלב, דרך קבע, בקבוצת ספורט מקצוענית. ובדומה, לא הרי נערה המגלה כשרון רב בחוגי ההעשרה כהרי ידידתה שהשתלבה בפועל בתחום ההי-טק ובית המשפט משתכנע כי לכך כיוונה את מסלול חייה. המדובר בנתונים אשר, ככלל, מלמדים כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו, בפועל, "היסטוריה תעסוקתית", לאמור פיתח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים, ברגיל, ילד או ילדה בישראל, או שעסק בפועל בעיסוק שעתיד להמשך גם בחייו הבוגרים. כאשר בקטין אנו עוסקים - הפיצוי עבור הפסד השתכרות לא בא להשיב לו, בשווה כסף, את אובדן המסלול המקצועי שבחר בו - שהרי הקטין טרם בחר מסלול כזה. הפיצוי בא להשיב לו את אופק האפשרויות שהיה פתוח בפניו אלמלא התאונה, את היכולת להתוות את סיפור חייו המקצועי. הגדרה זו של הפיצוי, בשילוב עם הקושי העובדתי להניח כי המציאות של-היום היא גם המציאות של-מחר, מבססים את הצורך לאחוז באמת המידה של השכר הממוצע במשק על-מנת להגשים באופן הקרוב ביותר את עקרון השבת המצב לקדמותו. השכר הממוצע במשק בעניינו של הקטין אינו מהווה בהכרח שקלול של סיכויי ההשתכרות העתידיים של הקטין אלא שיקוף של מרחב האפשרויות שהיו פתוחות בפניו." (ההדגשות שלי- מ.ר).

התובעת נפגעה בהיותה בת 14 ו- 10 חודשים, בטרם החלה לכתוב, ולו במקצת, את סיפור החיים התעסוקתי שלה. בנסיבות שבפנינו, אין בנתונים שנמסרו לגבי כישוריה ואופייה של התובעת,  כדי להצדיק חריגה מן הכלל הרגיל בדבר חישוב הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק. על כן, אחשב את נזקי התובעת לפי השכר הממוצע במשק. הנתבעת טוענת שלפי התובעת כ- 4 שנות לימוד ויש לפסוק לה הפסד שכר בשיעור 50% משכר של 3,000 ש"ח מגיל 18 עד גיל 24. כמו כן, טוענת הנתבעת שיש לפצות את התובעת עד גיל 64 שהוא גיל הפרישה הצפוי לנשים. על פי הדין, נשים רשאיות להמשיך לעבוד עד גיל 67, ולכן אקבע את הפיצוי עד מועד זה. איני מקבל את טענת הנתבעת שיש לחשב סכום נמוך יותר בארבע השנים הראשונות לצורכי לימודים, שכן אם החישוב נעשה על בסיס לימודים על תיכוניים של 4 שנים, גם ממוצע השכר עולה.

12.     כיום, אין צורך בהערכה של הסיכויים שהתובעת היתה עובדת במקום המסדיר פנסיה. כידוע, החל מיום 1.1.08 חל על כל העובדים במשק צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. על פי צו זה, החל מיום  1.1.13 הפרשות העובד משכרו  (שאותן אין להביא בחשבון) הן 5% והפרשת המעביד 10%.  על כן, יש להוסיף להפסדי ההשתכרות עוד 10% בגין הפרשת המעביד לקרן פנסיה.

13.     התובעים טוענים שהתובעת נזקקה בעבר לעזרת צד ג', הן באישפוזיה בבית החולים, והן בליווי לטיפולים ולרופאים. הניתוחים הקשים הסתיימו, כטענת התובעים, ב- 23.12.09. לטענת התובעים, בני משפחתה, הוריה ואחיה נאלצו לסייע לה, וכמו כן נלקחה אחות שסעדה את התובעת והחליפה את בני משפחתה. האחות היא גב' נאדיה עזאיזה, שהעידה שכשהיתה התובעת בבית החולים, היא היתה מטפלת בה בבית חולים רמב"ם, וגם חודש וחצי לאחר שהשתחררה, בהיותה בביתה, 4 שעות, "רוחצת אותה ועוזרת לה בהכל" (עמ' 86). היא העידה ששהתה עם התובעת בבית החולים כל לילה, לבקשת בני המשפחה, עקב נסיונה כאחות. האחות קיבלה תשלום בסך 2,500 ש"ח על תקופת הטיפול בבית החולים רמב"ם, ולא קיבלה את יתרת המגיע לה עקב מצבה הכלכלי של המשפחה.

14.     מסתבר, שלמרות שנטען שהאחות היתה שוהה עם התובעת בבית החולים כל לילה, העיד גם אחיה של התובעת, שהיה ישן כל לילה בבית החולים, בנוסף על האחות נאדיה, כדי לעזור לתובעת, שהיתה משתוללת וקורעת אינפוזיות, מבלי שאחיות המחלקה יצליחו להשתלט עליה.

15.     לטענת התובעים, לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה רבה. היא לא היתה מסגלת להתרחץ לבד, להתלבש לבד ולטפל בעצמה טיפול אישי. לטענתם, היא נזקקה לעזרה בכל פעולה, כתינוק ממש. נטען, שדי לעיין בחוות הדעת של הרופאים כדי להסיק שמיום התאונה עד אחרון הניתוחים בינואר 2010, נזקקה התובעת לעזרה מלאה. לאחר מכן, בעקבת נסיון ההתאבדות, ההשגחה עליה היתה מתמדת. התובעים תבעו לפצות את התובעת לפי 7,000 ש"ח לחודש משך 3 שנים לאחר התאונה ולאחר מכן לפי 5,000 ש"ח לחודש. הנתבעת טענה שלא היתה הצדקה להוספת אחות על צוות בית החולים וכי עזרת בני המשפחה אינה חורגת מעצם קירבתם. כאמור, האחות העידה שקיבלה שכר של 2,500 ש"ח עבור שהותה בלילות בתקופת האישפוז בבית החולים רמב"ם.

16.     לגבי עזרה בעתיד, אמרה התובעת לפסיכיאטר, שהיא צריכה שמישהוא יעזור לה בלבוש, במקלחת, מביאים לה את האוכל, והיא לא יכולה ללכת. בעדותה, העידה התובעת שעקב הכאבים בצוואר ובגב, היא לא יכולה להתכופף, ולפעמים קשה לה ללבוש נעליים והאחיות שלה עוזרות לה. גם במקלחת היא צריכה לחפוף ראש כשראשה מורם כלפי מעלה וחשה סחרחורת. היא לא יכולה לישון על הצד אחורה וצד ימין ויושבת שעות ממושכות בלילה עם כאבים. היא לא יכלה להרים משהו כבד בשל כאבי הגב. ההורים שלה עוזרים לה ומביאים "את הכל עד אליי" (עמ' 51). בעמ' 76 העידה שאחותה באה ועזרה לה לחפוף את הראש ולהלביש אותה, כי היא מרגישה שהיא רוצה ליפול. אחר כך בילתה את זמנה בדיבורים עם אחותה, שתמיד באה אליה ועוזרת לה מבחינה נפשית. כנטען, התובעת תזדקק לעזרה בכל ימי חייה, לפי 5,000 ש"ח לחודש. לפי טענתם, זכאית התובעת לפיצוי בשל עזרת צד ג' המוענקת על ידי המשפחה, אף אם קרובי המשפחה לא סבלו עקב כך נזק ממון. על פי הפסיקה, כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה הנפגע זכאי לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי). אני דוחה את הטענה שמלבד האחות (שהיא דודה של התובעת) היה צורך גם באחי התובעת. התובעת מתפקדת עצמאית במגבלות קלות, ואין מקום לממן לה בת לוויה. התובעת גם לא שילמה לאיש עבור עזרה ולא קיבלה עזרה יוצאת דופן מבני משפחתה, למעט בתקופת האישפוז וסמוך לאחריה. על כן, אני קובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד באופן גלובלי בסך 125,000 ש"ח.